המסע הלא גמור שעדיין הוביל למקום משמעותי

בחום הצפ"ס הלוהט בשנת תשל"ז, שלוש מאות חסידים שזה עתה הגיעו ניסו לשקוע בתורה ובחסידות - אך מצבם הכלכלי היה כה נואש עד שקשה להם להתמקד בלימודיהם. חסידים אלו הונהגו על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסק, רבי אברהם מקליסק, ורבי ישראל מפולוצק - שלושתם תלמידי המגיד ממזריטש. זו הייתה קבוצה של חסידים המסורים לעבודות ה' שלהם, שלא היה להם צורך בנוחות חומרית.

מסעם לבדו היה הוכחה: הם נסעו במשך חמישה חודשים מפרכים, בשלב מסוים התמודדו עם סופות מסוכנות שהרגו שלושים מקבוצתם. כשהגיעו לבסוף לארץ ישראל, הם מצאו את עצמם עומדים בפני מאבק חדש: עוני.

למרות שהחסידים יצאו לדרך בכספים מספקים, הם השתמשו בזה כדי להאכיל ולהלביש מאות טאגאלונגים שהצטרפו אליהם במסעותיהם לארץ הקודש (יהודים אבודים, שבעקבות משיחי שקר רבים, היו משוכנעים שהגאולה הגיעו.) וכשהם הגיעו לישראל בלי כסף, נודע להם שהארבה השמיד את רוב היבול המקומי, והעלה את מחירי המזון.

בלי שום מושג איך לשרוד, כתב רבי ישראל מפולוצק מכתב לחסידים בבית, וגידל כספים. "תתעוררו, קבל השראה למצווה הגדולה הזו", כתב במכתב ההתרמה הידוע הראשון למען יהודים בישראל, "...להחיות חלק גדול מהעם היהודי...כדי שהם יוכלו להתיישב בארץ הקודש כדי להתחנן לחסד ה' ולהתפלל למען הקהילה היהודית".

בינתיים, במרחק אלפי קילומטרים משם, בליוזנה (בלארוס של היום), היה עוד תלמיד מגיד שהשתוקק להיות בין החסידים בארץ ישראל: רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב"ד, המכונה בעל התניא. בעוד שבעל התניא בנה בליוזנה מרכז משגשג של תורה וחסידות לאחר נסיוס המגיד, לבו נמשך מזרחה. כמו הזיד הרוחני שלו, הבעש"ט, הבעל התניא השתוקק לעבור לארץ ישראל.

וכמו הבעש"ט, גם חלומו של בעל התניא לא התגשם. זה לא היה מחוסר ניסיון. מיד לאחר פסח תשל"ז, חודש לאחר יציאת רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ ישראל עם חסידיו, החליט בעל התניא להצטרף אליהם. אך בצאתו מליוזנה, התחננו בפניו חסידי בעל התניא שיחשוב מחדש על תוכניתו.

"נא להישאר מאחור ולהמשיך להוביל אותנו", הם ביקשו. אולם בעל התניא היה לבו על ארץ ישראל ושום דבר לא יכול לעצור אותו. כלום - מלבד הנחיה מהרבי שלו. הבעל התניא השיג במהרה את שאר החבורה. כשהגיעה השיירה שלהם לעיר מוהילב-פודילסקי שעל נהר הדנייסטר, שמע רבי מנחם מנדל מוויטבסק כיצד התחננו החסידים בפני בעל התניא שיישאר מאחור.

תגובתו של רבי מנחם מנדל הייתה ברורה: מה שבעל התניא יכול לתת לחסידיו, אף אחד אחר לא יכול היה. בעל התניא היה שייך למזרח אירופה, והדריך את אלפי החסידים שצמאו לתורתו. בעל-התניא, כבד-לב, פנה חזרה לליוזנה, שם השליך את עצמו להדריך את חסידיו ולפתח את הפילוסופיה החב"דית - אבל בכל זאת, הוא השתוקק לארץ-ישראל.

שנים אחר כך עוד כתב הבעל התניא על רצונו לעבור לארץ ישראל. "ביקשתי במשך שנים לעבור לארץ הקודש", כתב במכתב לבני דורו החסידיים. רבי אברהם מקליסק כתב תגובה מעודדת בחזרה: "לדעתי", הוא כותב, "כל ימי חייו של אדם, גם אם הם חיים אלף שנה, אין עבודת השם האישית העומדת בדרכו של האדם. הצרכים של הקהילה".

מסירותו של בעל התניא לקהילה באה עם ההקרבה העצמית האולטימטיבית - הקרבת חלום חייו. ואז הגיעה מארץ הקודש פניית התרמה, פרי עטו של רבי ישראל מפולוצק. החסידים בצפס התקיימו כמעט מכלום ונזקקו לתמיכת אחיהם בבית.

הבעל התניא קפץ לפעולה. כאן הייתה דרך להתחבר לארץ ישראל ולגשת לברכת החיים של ארץ הקודש – בנוסף לזכות הבלתי ניתנת להערכה של תמיכה בעניים. כאשר ר' ישראל פולוצק נסע בשנה שלאחר מכן למזרח אירופה כדי לגייס תרומות, הצטרפו להנהגת ההתרמה הבעל התניא והרב ישוכר בער סגל. זו הייתה תחילתו של קול"ש חב"ד.

בסופו של דבר החל בעל התניא, בסיוע רבי לוי יצחק מברדיטשוב, לגייס כספים באופן עצמאי, לשלוח כספים ישירות לחסידיו בארץ הקודש ולפרנס כל מי שזקוק לו בארץ ישראל. הבעל התניא הגה מערכת חדשנית - ויעילה ביותר - לגיוס כספים. הוא יעודד משפחות להציב באופן קבוע צדקה בצד. לפחות פעם בשנה שליח מארץ ישראל (המכונה "שדר", ראשי תיבות של שליח ד'רבנן) היה מבקר בכל עיר וכפר כדי לאסוף את הכספים המיועדים.

כדי לסייע בתרומות, היה בעל התניא מספק לשליח מכתב התרמה, המעודד את הקהילה לתרום. במכתב אחד מפורסם (איגרס הקודש כ"א) מסביר הבעל התניא שעדיף לפצל משכון שנתי לתרומות שבועיות או חודשיות, ולא פשוט לתת אותו מדי שנה. "אדם נידון בכל יום, כך שייתכן מאוד שהוא זקוק לזכותה של הצדקה של היום כדי להגן עליו מפני הדין של היום", כותב הבעל התניא. "עדיף לתת את אותו הסכום לאורך תקופה ארוכה יותר במספר הזדמנויות - כפי שמסביר הרמב"ם, עשיית המעשה מספר פעמים מחזקת את הנשמה".

במכתבים אלו, שרבים מהם נכללים כיום בתניא, הזכיר בעל התניא כל הזמן לחסידיו את כוח הנתינה. הוא הדגיש שתרומות קטנות ועקביות הן חזקות לאין שיעור - עם השפעות קוסמיות. החסידים נשמעו לדברי הרבי, והתרומות זרמו פנימה. דווקא התרומות הללו הן שהכניסו את בעל התניא לכלא.

כאשר דווח עליו לשלטונות רוסיה, "פשעו" היה תמיכה באימפריה העות'מאנית. מכיוון שבעל התניא שלח כל כך הרבה כסף ליהודים בישראל, היה פשוט ליצור סיפור שבו אותו כסף בעצם תומך באויב. אפילו הכלא לא יכול היה לעצור את הסיבה. עם שחרורו, מיד התחדש בעל התניא לעשות הכל כדי לתמוך ביידן בארץ ישראל.

זה כמעט 240 שנים מאוחר יותר, והעולם השתנה באופן דרמטי - אבל בעולם של קול"ש חב"ד, מעט מאוד השתנה. כמו אז, המשימה שלנו זהה: תמיכה באחינו ואחיותינו בישראל. כמו אז, אנו מקיימים את הוראותיו של בעל התניא - וכל אדמו"ר חב"ד אחריו. כמו אז, התורמים שלנו הם נותני חמלה. וכמו אז, אנחנו מתכנסים ברחבי העולם כדי לוודא שאף יהודי בישראל לא יהיה רעב או לבד. כי לא משנה מה, הם יודעים שהאחים והאחיות שלהם ברחבי העולם תמיד שם בשבילם.