בהרהורים על מירון ארבע שנים מאוחר יותר.

לפני ארבע שנים, כולנו היינו המומים כשנודע על הטרגדיה במירון. עבור רבים, זיכרונות היום ההוא נותרו גולמיים ולא נרפאים.

כשאנו מהרהרים ביום השנה הקודר הזה, אנו זוכרים לא רק את החיים שאבדו, אלא גם את כוחן המתמשך של המשפחות והקהילה שנפגעו ישירות.

הייתה לי הזדמנות לפגוש רבים מהילדים שהתייתמו באותו יום, שכעת הם חלק מפרויקט ההתערבות המוקדמת ליתומים של חסד מנחם מנדל של כלל חב"ד. עבורם, ל"ג בעומר כבר אינו יום של שמחה. כפי שאמר יתום אחד בצורה נוגעת ללב, "ל"ג בעומר הוא ה-7 באוקטובר שלי". בכל שנה, ככל שמתקרב יום השנה, הכאב צף מחדש, ובעוד שרבים מחיינו לא הושפעו ישירות, נותרה באחריותנו לדאוג לאלה שכן.

הטרגדיה במירון מדגישה מי אנחנו כאומה. אל מול אובדן בלתי נתפס, המשפחות שנפגעו ישירות מפגינות אומץ לב יוצא דופן. אני שואב השראה מכוחותיהם ומקווה שנוכל להמשיך להציע להם את תמיכתנו הבלתי מעורערת.

יש זמן לשמחה וזמן לאבל, ולעתים קרובות, רגעים אלה שזורים זה בזה.

אנו מכבדים את רבי שמעון בר יוחאי בחגיגה, אך אנו נושאים גם את זכרם של אלו שאבדו במירון. זה מזכיר לנו שגם ברגעי השמחה שלנו, עלינו לזכור את האבלים ולחזק את תמיכתנו זה בזה הן בחגיגה והן בזיכרון.