מורשת יו"ד-תס כסלו

לאחר שהסתיים נסיון המגיד ממזריץ' וחסידיו השתלטו על המעטפת, הוקצה לרבי שניאור זלמן מליאדי האזור הקשה ביותר: האזור ברוסיה הלבנה עם מעוז מתנגדי החסידות, אנשים שחששו מהמהפכה החסידית יפגעו. ליידישקייט. מתנגדי החסידות המושבעים הללו - שנזהרו מכל תנועה מהפכנית או קבלית, במיוחד אחרי שבתי צבי - השתמשו באמצעים קיצוניים כדי להילחם נגד תנועת החסידות הצומחת במהירות, לרבות הכפשות וחרמות פומביות.

החיים של החסידים הפכו לבלתי נסבלים. בגלל חרמות כספיות לא היה להם כסף לחיות. באביב 1798 - במעשה שכאב מאוד את בעל התניא - פנו החסידים לרשויות המקומיות וביקשו מהם להתערב. מה שהתחיל כשבר הפך למלחמה כוללת. וההשפעות יהיו הרסניות.

שבועות לאחר מכן שלחו מתנגדי החסידות מכתב אל פאולוס הראשון, קיסר האימפריה הרוסית, ובו תיארו את החסידים כקבוצה של בני אדם.
"הם מנהלים חיים חסרי חוק מלאים בהנאות שונות, שלמות עם יוקרה ויופי, הם משוטטים בלי שום דבר לעשות בזמן שהם אוכלים ושותים, משפיעים לרעה על אחרים. הם גם גונבים ולוקחים שוחד. הם גונבים ממשפחתם ושולחים לזלמן בן ברוך בליוזנה".

תגובתו של הקיסר הייתה צפויה - ומפחידה. בתור דיקטטור פרנואיד שתמיד ממהר למצוא איומים לא קיימים על שלטונו, פול הראשון הגיע למסקנה שהחסידים גונבים כספים כדי לתמוך בקבוצות מהפכניות. חקירה מקומית לא תספיק אם ה"חבורים" היו משחדים קצינים מקומיים כדי להעלים עין, אז הקיסר הורה לקצינים שלו לפתוח בחקירה ברמה גבוהה.

לא לקח זמן רב עד שהחוקרים מצאו "ראיות". זה היה מכתבי גיוס כספים וקבלות על תרומות קול"ל חב"ד. לא חסרה פעילות של קול חב"ד שהחוקרים יוכלו להסתער עליהן.
"הם אוספים כסף ואז הם שולחים אותם לחו"ל דרך המנהיג שלהם הרב זלמן", דיווחו החוקרים.

בתשרי תש"ח נעצר הבעל התניא יחד עם שלושים מחסידיו. הוא נכלא במבצר פטרופבלובסק הידוע לשמצה, הכלא המאובטח ביותר של רוסיה, השוכן על אי מבודד בסנט פטרסבורג, על נהר נבה. החסידים שלו היו מבועתים.

העות'מאנים היו אויבים רוסים, ושליחת כסף לארץ ישראל יכולה להיחשב לבגידה. כדי להחמיר את המצב, פול הראשון היה אדם חסר רחמים שמעולם לא גילה איפוק בכל הנוגע לעונשים קשים. העתיד נראה אפל בצורה בלתי נתפסת.

הבעל התניא נחקר לראשונה ב-7 באוקטובר.
"אין פעילים חשאיים", אמר לחוקריו, והסביר שלכל היהודים - חסידים או אחרים - היה מנהג קדום לפרנס את אחיהם בארץ ישראל.

לאחר מספר שבועות של מאסר, ניתן לבעל התניא שאלון ארוך למילוי שאלות על יידישקייט וחסידות. תשובותיו, שנכתבו בלשון הקודש, תיארו את יסודות עבודת ה' במונחים טהורים ופשוטים.

בתשובה לשאלות על הכסף שנשלח לחו"ל כתב הבעל התניא:
"זו מחויבותנו הדתית לתמוך ולקיים את העניים בארץ ישראל כדי שיתפללו עבור כל היהודים. זה לא נעשה בדרך של גזירה, כי אין לי כוח לעשות זאת, רק בתפילה ותחינה, ומי שמקשיב, נותן, ומי שמסרב, לא.

החוקר הגיע לבסוף למסקנה כי בעל התניא אינו מהווה סכנה לרוסיה, ואף לא אשם בפעילות מהפכנית כלשהי. להיפך, כתב החוקר, הבעל התניא הקדיש את חייו ללימוד "ספרים ישנים" והוא לא טעה בחייו.

הדו"ח נשלח לקיסר ולאחר חמישים ושלושה ימי מאסר - הבעל התניא זוכה מכל האשמה. הוא היה חופשי ללכת.

התאריך היה 16 בנובמבר - או יו"ד-תס כסלועשרים ושש שנים בדיוק מאז פטירתו של המגיד ממזריץ', כשהבטיח לבעל התניא כי "היום הזה יהיה יום טוב".

ויו"ד-תס כסלו תשע"ח אכן היה יום שמח. כשהבשורה על יציאתו המופלאה של בעל התניא התפשטה ברחבי הארץ, התכנסו חסידים לחגוג את הבשורה, בשירה ובריקודים בשמחה.

בעל התניא ראה בשחרורו הארצי צדקה שמימית למפעל חייו - סימן להמשך הפצת הסודות העמוקים והקורנים של התורה. והמשיך הוא עשה, בלהט חסר תקדים, פתח עידן זהב חדש של חסידות. היום חוגגים את יו"ד כסלו כ"ראש השנה של החסידות".

אבל המעמד של היום הזה כיום טוב לא תמיד היה דבר בטוח. במהלך סיעת יו"ד-תס כסלו תשנ"ז, סיפר האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון את סיפור יום השנה הראשון לשחרורו של בעל התניא, כשהוא חוזר על סיכה מאת האדמו"ר פרידייקר עשרים שנה קודם לכן.

ככל שהתקרב היום, אמר הרבי, איש לא ידע למה לצפות. היה ברור שלא יהיה תחנון, אבל מה עם חגיגות יום טוב?

במכתב הראשון שכתב בעל התניא לאחר שחרורו, הוא ביקש מחסידיו להתאפק מלחגוג בצורה גלויה ומתמוגגת - התנהגות שתרחיב את הקרע בין החסידים לפסידים.

החסידים לא היו בטוחים אם בעל התניא יתיר אפילו חגיגות שקטות ומאופקות. במכתב לרבי ברוך ממדז'יביז, נכדו של הבעש"ט, כתב הבעל התניא כי הוא לא רוצה שהיום הזה יצוין בהרחבה בגלל שחרורו האישי - הוא הרגיש לא מספיק להיות הצינור לציבור כזה. קידוש השם.

החסידים התאכזבו. זה היה יום שופע פוטנציאל, יום משמח לחסידות. איך הם יכלו פשוט לתת לזה לחמוק, לא מסומן?

היה זה השדר (השגריר) המפורסם של קול"ש חב"ד, רבי יעקב סמילייאנר, שהביא פתרון מבריק. הוא הציע לכולם להכין מוקדם את התחייבויותיו של קול"ש חב"ד, על ידי יו"ד-תס כסלו, במקום להמתין להמשך השנה, כמקובל. ר' יעקב היה לוקח את הכספים לרבי, שבוודאי היה מגיב בשמחה - ובאותו רגע היה ר' יעקב שואל אם החסידים יכולים לבוא ולחגוג ביו"ד-תס כסלו.

התוכנית של רבי יעקב עבדה. הבטחון שלעניי ארץ ישראל יהיה מה שהם צריכים השנה מילאה את בעל התניא בשמחה - הסירה את עול חודשים של גיוס כספים. וכאשר ר' יעקב שאל על יו"ד תס כסלו כעבור רגעים, הבעל התניא הסכים שהחסידים יכולים לבוא לפארבראנג.

Farbreng הם עשו. מאות חסידים נהרו לבעל התניא, נהנו מסעודה, התוועדות ומאמר. בשנה שלאחר מכן, שוב נחגג היום ונקבע כיו"ט רשמי.

הסיכה של הרבי מסתיימת שם - אבל יש עוד חלק לסיפור הזה. קול"ח חב"ד לא היה רק הסיבה שבגללה הוקם יו"ד כסלו כיום טוב; זו הייתה גם הסיבה שבעל התניא שוחרר מלכתחילה.

במכתב הנ"ל שכתב בעל התניא לרבי ברוך ממדז'יביז'ה, ייחס הבעל התניא את שחרורו לזכות אחת מסוימת: עבודתו עבור קול"ש חב"ד.
"זכותה של ארץ הקודש היא מה שעמד לצדנו ואבותינו", כתב הבעל התניא בצטט את דברי והי שעמדא.
"העיסוק בארץ הקודש בכלל, ובמיוחד בלימוד תורה ובעשיית מצוות - שזהו דווקא הרעיון של קול"ש חב"ד - הוא בנייתו והכנתו למשיח", אמר הרבי בסיכה ביום יו"ד תשע"ד. " הבעל התניא אומר שזו הכשרון שעמד לצידו - וזה עמד גם לדורות הבאים. בגלל תמיכתו של בעל התניא בארץ ישראל, זכינו לגאולה אז ובדורות הבאים".

ראש השנה של החסידות – יו”ד-תס כסלו – הוא כמובן חגיגת שחרורו של בעל התניא ותור הזהב של החסידות שאחריו. אבל זה גם יום של נתינה. יום המציין את ההגנה שמביאה לנו הצדקה שלנו. יום המוקדש לתמיכתנו בחברנו היידן בארץ ישראל.

ולפי בעל התניא, זה באמת משהו שראוי לחגוג.